<h1>סמ"ג לאוין סימנים ק"מ—קמ"א</h1>
<h2>דף פא.</h2>
ביצה שיש בה אפרוח או דם על הקשר של חלמון, בששים והיא אסורה בששים ואחד והיא מותרת כך המסקנא בפרק גיד הנשה (חולין צ"ח א' ותד"ה בביצת). במה דברים אמורין בזמן שמכירה אבל אם אין מכירה אינה בטילה, אם הלכה כאותו תנא האומר בתחלת מסכת ביצה (ג' ב') שכל דבר שמונין אותו בשום פעם אינו בטל וכך פוסק בספר התרומה (סי' נ'). אבל רבינו יצחק ברבי אברהם אומר שהלכה כרבי יוחנן האומר בפרק הערל (יבמות פ"א א') ובפרק התערובת (זבחים ע"ב ב') את שדרכו לימנות שנינו שאינו בטל, כלומר אין דבר חשוב שבמניין אלא דבר המיוחד למניין לעולם ולא דבר שפעמים מונין אותו ופעמים אין מונין אותו, וביצים לפעמים מוכרין [אותן] סל מלא באומד, ומתוך כך התיר קורקבן של תרנגולת נבילה שנתערבה בקורקבנין כשרין ואומר שבטל ברוב (ואומר) שאין זה דבר שבמניין, וגם אין לאסור הקורקבן מכח דבר הראוי להתכבד [בפני אורחים] שאינו בטל (חולין ק' א'), שאין הקורקבן ראוי להתכבד דאמרינן במסכת נדרים (נ"ד ב') קרבים לא בני מיכל נינהו ואוכליהון לאו בר אינש, ובפרק ראשון דביצה (ז' א') גרסינן מידי דהוה אקורקבנין ובני מעיים אף על גב דבישרא נינהו כיון דאיכא אינשא דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי כו'. ורבינו משה פסק (מאכ"א פט"ז הל' ג' ומ"מ) שאין הלכה לא כרבי יוחנן ולא כריש לקיש, כי שניהם אליבא דרבי מאיר נחלקו בתחלת מסכת ביצה (ג' ב'), אלא הלכה כחכמים שחולקין עליו ואומרים שאף דבר שדרכו למנות בטל ושבעה דברים הן בלבד שאינן בטלים אגוזי פרך ורימוני באדן כו'.
<h2>דף פא:</h2>
שנינו בפרק גיד הנשה (חולין צ"ו ב') גיד הנשה שנתערב עם שאר הגידין כולן אסורין, ומקשה התלמוד (שם צ"ט ב') וליבטיל ברובה, פירוש שמין במינו בדבר יבש בטל ברוב אפילו מדברי סופרים לכל הפחות לשני בני אדם, אבל לאדם אחד שיאכל בודאי האיסור יש להחמיר (ע"פ תד"ה בריה ע"ש), ומשני שאני (ה)גיד דבריה הוא, וכן חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתערבה עם שאר חתיכות אינה בטילה ומקשה התלמוד (ק' א') וליבטיל ברובא ומתרץ שאני (ה)חתיכה הואיל וראויה להתכבד לפני האורחין, פירוש (ע"פ תד"ה שאני) אם תתבטל (יהא) [תהיה] ראויה להתכבד לפני האורחין אפילו ישראל[ים] ואין הטעם מפני שעד שלא נתערבו ראויה להתכבד לפני האורחין גוים שהרי חתיכת בשר בחלב שאסורה בהנאה ואין רשאי ליתנה לגוים שנינו בפרק אחרון של מסכת ע"ז (ע"ד א') שאינה בטילה ואין יכול להיות שם הטעם אלא מפני שאם תתבטל תהא ראויה להתכבד לפני האורחין אפילו ישראל, ומזה הטעם עצמו שנינו בפרק הערל (יבמות פ"א ב') בברייתא שחתיכת חטאת טהורה שנתערבה בחתיכות חולין שאינה בטילה אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה עם שאר חתיכות של חטאת טהורה אומר לשם שהיא בטלה, שאין זה קרוי ראוי להתכבד כיון שאסורה לזרים ולנשים ואינה ראויה אלא לזכרי כהונה אפילו כש[נ]תבטל (ע"פ סה"ת סי' נ'), בד"א בבריה ודבר שבמניין ודבר הראוי להתכבד שאסורין מחמת עצמן אבל נאסרו מחמת בליעת איסור אין זה הדין עליהם ובטלין ברוב, וחתיכת בשר בחלב חשובה כאיסורא מחמת עצמו הואיל וכל אחד בפני עצמו של היתר ובהתבשלם יחד נאסרין (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף פב.</h2>
תרומה עולה באחד ומאה במינו ודורש בסיפרי (קרח פיסקא ו') מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם חזר ונפל בתוכו מה שאתה מרים ממנו הרי הוא מקדשו, ובתרומת מעשר שהוא אחד ממאה מדבר בעניין ומלמדינו שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה מקדשו, מכאן אמרו תרומה במאה עם האיסור אסורה במאה והיא מותרת (ר"ש ערלה פ"ב מ"א), ואסמכתא בעלמא היא שהרי מן התורה בטלה ברוב כדמוכח בפרק הערל (יבמות פ"ב א') גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו אמר רבי יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה (נדה מ"ז א' תד"ה אתי). הערלה וכלאי הכרם הואיל שכפל איסורן שהן אסורין בהנאה כפלו בעלייתן (ירושלמי ערלה פ"ב ה"א) ואמרו שעולין באחד ומאתים, אמנם מן התורה בטלים ברוב כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין נ"ד ב') גבי אגוזי פרך של ערלה שנפלו לתוך של היתר ונתבצעו, ודרשה דמן המאתים (פסחים מ"ח א') אסמכתא היא (נדה מ"ז א' תד"ה אתי), במה דברים אמורים כשנתערב במינו אבל שלא במינו יש בהן בנ"ט אינו בטל אין בהם בנ"ט בששים. שנינו (ערלה פ"ב מ"א) התרומה ותרומת מעשר החלה והביכורים שכולם נקראים תרומה עולים באחד ומאה וצריך להרים מן המדומע כשיעור התרומה שנפלה והשאר מותר, ומפרש בירושלמי (ערלה פ"ב ה"א) מפני גזל השבט, כלומר מפני גזל הכהן, ומעלה היא בתרומה ואין צריך לעשות כן לאיסור אחר שנתבטל.
